היהדות מזווית אחרת - כבר הנחת היום ?
אומרים שכדי להשיג מטרה, חזון או יעד, הדבר החשוב ביותר הוא פשוט להתחיל. אל תחכה לרגע המושלם, לרגע שיהיה לך את כל המידע, שתהיה מאומן מספיק - כי הוא לא יגיע לעולם. ולכן הפתרון המעשי הוא פשוט להתחיל, להתחיל בצעד קטן, קטנטן – העיקר להתחיל.
כך זה לגבי דיאטה, פיתוח הגוף, הוצאת תואר, או כל דבר שמצריך ממני מחויבות, התמדה ויציאה מאזור הנוחות. ההצעה הטובה ביותר- פשוט להתחיל.
נניח שסוף סוף, אחרי המון התלבטויות החלטתי לרוץ מרתון. יש לי ממש דחף לזה. אז מן הסתם אני לא אנסה ישר לרוץ את כמות הקילומטרים של מרתון. היעד הראשון שלי יהיה לרוץ 3 קילומטר. אבל משום מה גם זה נדחה – כי אין לי את נעלי הספורט שצריך, כי זה לא בדיוק מזג האוויר המתאים, כי לא לקחתי בחשבון את הזמן לכל התהליך. כי וכי וכי.למה?
לפי מל רובינס החתומה על חוק ה 5 שניות, כשאנחנו לא מתחילים, המוח שרגיל להישרדות, מתחיל לספק סיבות למה לא עכשיו. תירוצים שאנחנו יודעים שהם מטופשים, אבל זה מספיק למוח ולגוף כדי לוותר.
ידוע שהצורך שלנו בסיפוקים מיידיים הוא כלי הרס להישגים ארוכי טווח. כמו בחיסכון לטווח הרחוק – לכן כל כך קשה לרוב האנשים להתנהל נכון כלכלית.
אז מי פיצח את הקוד הזה עוד לפני כל המנטורים והפילוסופים.
המרתון של התפילה
על פניו, ישנן תפילות רבות במהלך היום והשבוע שאינן מצריכות את אותו מאמץ,/ סירבול כמו הנחת תפילין. זה המרתון של התפילה.
אבל רגע לפני שנרוץ עם התפילה, עולה שאלה מעניינת: למה אומרים "להניח תפילין"? הרי הפעולה שאנו עושים היא לאו דווקא להניח על הגוף או על הראש. למה לא "לשים", "לכרוך", "לעטות"? למה דווקא "להניח"? אני מודה – זו פרשנות אישית גם אם טיפשית. אבל ככל שאני מעמיק בזה, שמתי לב שיש המון מילים ביהדות שיש להן משמעויות נוספות, והבחירה בהן נראה כי לא הייתה במקרה.
אז איך זה עובד?
עכשיו בואו נבחן את המאמץ הפיזי של הנחת תפילין, בין אם בבית ובין אם בבית הכנסת:
מחקרים מראים כי במהלך שעות ה ערות, מקבל 35,000 החלטות בממוצע ביום – כולן מתחילות ממחשבות. רוב ההחלטות הן אוטומטיות, אך יש כאלה שמצריכות מאיתנו לחשוב – וכאן נכנסות כל השריטות שאספנו עם השנים, שהביאו אותנו למי שאנו היום.
המטרה שלנו זו התפילה עצמה - המרתון, איך אנחנו מגיעים לשם ? אז קודם כל תתחיל ותתחיל בקטן - צעד ראשון – פעולה פעוטה ופשוטה שכמעט לא מצריכה מאמץ: נטילת ידיים. מיד אחרי, תוך כדי ניגוב תפילה חרישית קטנה. והנה התחלנו.
עשית כבר צעד ראשון, אתה בתוך התהליך - צעד שני – השלב הבא, קצת יותר מאמץ: להתעטף בטלית ותפילת ההתעטפות. הטלית משמשת מעין כיפת ברזל עלהראש והגוף, מבודדת את העולם החיצוני ומכניסה לעולם הפנימי. אני מייצר סביבה פנימית ששומרת על מה שקורה כעת בפנים.
ועכשיו אני כבר חם, אני כבר חזק בפנים - צעד שלישי –מורכב - הנחת התפילין. להוציא מהנרתיק שתי רצועות עור המחוברות לקופסה שבתוכה מילות תפילה. מתחיל לכרוך על היד, עוצר בכף היד, ואז עובר ליחידה השנייה ומניח אותה על קדקוד הראש, על המצח בזווית של 45 מעלות. מעביר את שתי רצועות העור מאחורי העורף לקדמת הגוף, ואז חוזר לתפילין של היד ומלפף את יתרת הרצועה תוך כדי סיום התפילה על התפילין.
עברתי תהליך של קודם כל להתחיל ב צעד קטן, לצעד גדול יותר, לצעד ה"קשה, המורכב" הסופי.
אבל למה "להניח"? – הנה זה בא
אמרנו שאנו עסוקים כל היום להניח הנחות. "מה יגיד הבוס שאיחרתי", "מתי היא תגיע מהעבודה כבר", "האם מחירי הדירות ירדו", "כדאי לקנות עכשיו או לא", "הבורסה הגיעה לשיא", "מה פתאום יש לה עוד הרבה", "מצאתי חן בעיניה", "למה הוא לא מתקשר - בטח עשיתי משהו רע" - הנחות הנחות הנחות.
עצור !!!!!!!! עכשיו, בזמן הזה, אני שלו ואני בעצם שלי. אני לכבודו, אבל בעצם לכבודי. אני כבר עטוף ומבודד מהחיצון, אני בתוך תוכי, וצריך להיות בשקט, לכבד. לא לתת לרעש חיצוני, לא מבחוץ ולא מבפנים לחדור ולהפריע, ששש... תן לו להיכנס ולצלול לעולמך הפנימי, לנפש שלך עכשיו לנשמה, היא צריכה להיות מכוונת לדבר אחד בלבד. תפסיק עם ההנחות. עכשיו אלוהים מדבר אליך. אתה מונחה על ידו. אין יותר רעשי רקע אין יותר הנחות מיותרות שאין להן ביסוס ולא מקדמות אותך. אתה מנותק מכל הרעשים שבחוץ ומרשה לעצמך להניח רק את ההנחות שהוא מספק לך.
ועכשיו מה קורה? התפילה מלאה בפאר והילול אלוהים – כמה שהוא גדול וחזק וחכם, וגם צנוע, רחום, חנון ואוהב.
ואם לא הבנת עד עכשיו, כאן מגיע הסוד העוצמתי שלנו - היהודים - עוד הרבה לפני כולם: הרי בצלמו ברא אותנו. הרי הוא, האלוהים, נמצא בכל אחד מאיתנו. אז למי בעצם אנו אומרים שלוש פעמים ביום, בהתנתקות טוטאלית מהעולם החיצון וריכוז אימתני בהווייה: "גדול, חזק, מלך, רחום, חנון, חכם"? כך אלפים בשנים, שלוש פעמים ביום, בלי להניח הנחות, אנחנו אומרים את זה לעצמנו.
כמו הניסוי על 2 עציצים, את האחד משפילים ולשני מדברים בהעצמה, כמו עם 2 צינצנות אורז שבאחת האורז הופך לעכור ובשניה הוא נשאר לבן - כדי להראות כמה חשוב לדבר לילדינו בחיוב והעצמה ומה קורה אם אנו משפילים אותם. כמו שכל המנטורים מטיפים לנו כמה חשוב לדבר אל עצמנו דברים טובים, לקום בבוקר להסתכל במראה ולדרבן את עצמי, ולפני השינה לכתוב 5 דברים טובים שעשיתי היום.כך אלפי שנים, שלוש פעמים ביום, בלי להניח הנחות, כבר אלפי שנים – אנחנו אומרים את זה לעצמנו.
וזו הסיבה שנמשיך להיות כאן, על אפם ועל חמתם של כולם. זה כבר עמוק בדם שלנו, כי לנו סוד החיים.