לא לדאוג – אני לא “חוזר בתשובה”.
וגם לא מנסה להחזיר אף אחד.אני פשוט חושב שחבל.
חבל שאנחנו, העם היהודי, מחזיקים באחד ממקורות החוכמה העתיקים והמדויקים בעולם – ולא מבינים איזה אוצר יש לנו בידיים. אנחנו נותנים לרעשים, לקיצוניות ולאנשים מיותרים להפריע לנו לראות את היופי הפשוט שביהדות.כי כשמזקקים אותה מהשיפוט ומהכפייה, נשארת תורת חיים חכמה, אנושית ומלאת משמעות – הרבה לפני שטוני רובינס, בודהה או כל מנטור אחר התחילו לדבר על זה.
כל מנטור בעולם אומר את זה:
“It’s not about motivation – it’s about showing up.”לא משנה אם אתה עייף, עסוק, מדוכדך או בלחץ – תופיע. זה ההבדל בין אנשים מצליחים לבינוניים.
לא הכישרון. לא המזל. היכולת להופיע – כל יום, שוב ושוב.
אבל אצלנו, ביהדות, זה לא טרנד. זה ה־DNA שלנו.אלפי שנים יהודים קמים לתפילה. לא משנה מזג האוויר, לא משנה הגיל, לא משנה הכאב. הם פשוט באים.
לא כדי להצטלם, לא כדי “להרגיש השראה” – פשוט כי כך עושים.
כשאמרתי קדיש על אבא שלי, הבנתי את זה לעומק. כל יום. שנה שלמה. לא משנה מה קרה – הופעתי.
בהתחלה חשבתי שזה בשבילו. אבל מהר מאוד הבנתי שזה בשבילי.
הקדיש לימד אותי שיעור שלא תקבל באף סדנת מוטיבציה:
אתה לא מחכה שהלב יתחזק כדי להופיע – אתה מופיע כדי שהלב יתחזק.
וזה, בעיניי, סוד הקיום שלנו.
אם תקלף מהיהדות את הפוליטיקה, את הכפייה ואת הרעש – תישאר עם שיטה מדויקת לנפש האדם. כזאת שבנתה זהות, קהילה ומשמעות עוד לפני שהיה “מודעות עצמית” או “מדיטציה”.
וזה גם הסוד של העם היהודי כולו. בעוד אימפריות קמו ונפלו, דתות נעלמו ותרבויות נמחו – אנחנו פשוט המשכנו להופיע. יום אחרי יום. דור אחרי דור. בכל מזג אוויר ובכל תנאי.
לא היינו הכי חזקים, לא הכי עשירים – אבל היינו אלה שפשוט לא הפסיקו להופיע. וזה, כנראה (על אפם ועל חמתם של כולם), מה שישאיר אותנו כאן – לעד.